שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, מתריעה שקיימת בעייתיות מורכבת במיוחד בשאלה האם יש לייחס עבירה פלילית למי שמאיים על צד שלישי במהלך טיפול נפשי.
לדברי השופטת ברק-ארז (4.2.19), אין ספק שחובתה של המדינה להתייחס ברצינות לאיומים, ואין לשלול על הסף מצב בו שיושמעו אמירות כאלו באוזני בעלי תפקיד טיפולי. יחד עם זאת, "על-פניו, ומבלי לקבוע מסמרות, יכולים בהחלט להיווצר מצבים שבהם אדם יתייחס לאפשרות של פגיעה בצד שלישי בתשובה לשאלה של מטפל או במסגרת טיפול. מהיבט החובה המוטלת על המטפל לדווח על הדברים – המצב הוא ברור. אולם השאלה מה אמור להיות הערוץ להמשך ההתייחסות לדברים לאחר שבוצע הדיווח טרם זכתה למענה ונראה כי עליה להתבהר.
"השאלה מתחדדת לנוכח העובדה שאמירות מסוג זה עשויות לבטא מצוקה ולשמש כקריאה לעזרה. אף עשויה להיות להן חשיבות חברתית טיפולית כאשר הן נמסרות לגורם רפואי מוסמך במובן זה שהן יאפשרו הענקת טיפול מיטבי למוסרן", ממשיכה השופטת ברק-ארז. ייתכן אפילו שהם לא יהוו עבירה, שכן מאחוריהן לא תעמוד כוונה פלילית אלא קריאה לעזרה.
השופטת ברק-ארז ממשיכה ומתארת בעיה קשה עוד יותר: "ניתן להעלות על הדעת מקרה שבו אדם שמאושפז בבית חולים כותב ביומנו כי הוא מתכוון לפגוע בבני משפחה, ואחד מאנשי הצוות רואה את הכתוב ביומן הפתוח לצד מיטתו. החשש הוא ברור, אך מהי הדרך המתאימה להתמודד עימו?". לדבריה, ייתכן שהמענה לשאלות אלו צריך להיות חקיקתי, ועד אז – על פרקליטות המדינה לשים לב למקרים בהם אין מקום להשתמש בחוק הפלילי.