Skip to Content Contact Us

שלמה לוין, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, כותב בספרו “להיות שופט”:

בתחילת שנות ה-50 היו משכורותיהם של השופטים נמוכות מאוד. התחילה תקופה של גאות במשק, והיה קשה מאוד למצוא עורכי דין שיסכימו להתמנות לשופטים ואפילו לבית משפט השלום. עובדה זו תרמה באותה שעה לכמה מינויים בעייתיים.

אחד מהם, השופט ו’, כיהן בבית משפט השלום בתל אביב וטיפל בין היתר בקובלנות פרטיות פליליות. באולם המשפטים שלו התחוללו דרמות, ולפיכך היה האולם תמיד מלא מפה לפה לא רק במתדיינים שהופיעו אצלו ובפרקליטיהם, אלא גם בעורכי דין שהופיעו אצל שופטים אחרים וחיפשו לעצמם בידור בעת הפסקות בדיונים.

ההיכרות שלי עימו אירעה לגמרי במקרה. חבר עורך דין, שנבצר ממנו להופיע בתיק עקב שירות במילואים, העביר לטיפולי כעורך דין תיק של קובלנה פרטית. כשהגעתי לאולם המשפטים, ראיתי שהשופט אינו יושב כרגיל במרכז דוכן המשפטים אלא בצד ליד הקיר. זה היה מראה משונה מאוד. שאלתי אחד מחברי עורכי הדין: “מדוע הוא יושב ליד הקיר?” והוא השיב לי: “כי הוא מפחד שיפול מבעד לחלון”.

משפטים שהחלו להתברר אצלו כמעט מעולם לא נסתיימו. עם סיום ישיבת בית המשפט (אחת מרבות) היה מודיע שהדיון נדחה ליום פלוני כדי לשמוע עד “אם אפשר” וליום אלמוני כדי לשמוע עד “אם אפשר, אם אפשר”. כששאלו אותו פעם מה ההבדל בין האמירה הראשונה לשנייה, השיב: “אם אפשר – פירושו של דבר שייתכן שהעד יישמע וייתכן שלא. אם אפשר, אם אפשר – העד ודאי לא יישמע”.

שופט

אולם משפטים, 1949 * צילום אילוסטרציה: פריץ כהן, לע”מ

לוח אירועים
Back top top